​

*

גיליתי להפתעתי שהנס כריסטיאן אנדרסן שנולד ב 1805 כתב סיפור קצר ממש באותו שם ואין שום דמיון ביניהם. ואף על פי כן איתו הסליחה.

 

 

ההורים של רינת נסעו לטייל בארץ רחוקה בה הם ביקשו לראות את הר הגעש בשם היקלה בארץ איסלנד. ההר הזה מתפרץ לעיתים קרובות ומפחיד את בני האדם המתגוררים לידו. הם קראו לו "השער לגיהינום" בגלל הלבה הבוערת והחורכת כל מה שנמצא בדרכה במורד ההר. והגיהינום הוא בדיוק ההפך מגן עדן. באותה הזדמנות הם רצו לראות שם הרים מושלגים ונופים מקסימים עם נחלים זורמים בשצף קצף בדרכם אל הים הגדול.

בשנה שעברה רינת יצאה אתם לטיול במדינה טנזניה לראות מקרוב את ההר המושלג בשם קילימנג'רו המתנשא לגובה של כמעט שישה קילומטר. משם הם נסעו אל אגם ויקטוריה דרכו עובר קו המשווה החוצה את כדור הארץ ומפריד בין הצפון לדרום כדור הארץ. רינת התפלאה לראות שמצפון לקו זה המים בכיור מסתובבים בכיוון מחוגי השעון ומדרום לו הם מסתובבים ממש בכיוון הפוך. הם גם צפו בטקס המעבר בין צפון קו המשווה לדרום שלו.

באחד היערות בטנזניה הם ראו גחליליות בלילה עפות במעגלים מעגלים כשהן זוהרות בשלל צבעים כאילו היו אלה נורות זעירות היוצאות במחול שובה לב. התמזל מזלם והמדריך שלהם לקח אותם לביקור אצל שבט הצ'אגה שערכו טקס קדום בו הם קוראים לאלים ולרוחות שלהם וזאת לקול תופי הטם-טם ורקיעת רגליהם של הרוקדים בטירוף מוחלט ומסביב מעגלי העשן העולים ממדורות גחלי אש.

​

בקיץ הזה רינת ביקשה לא לצאת עם ההורים שלה לאיסלנד והעדיפה להעביר את חופשת הקיץ אצל הדודה שלה. אלא שהדודה הזאת הייתה מרשעת. היא הטילה עליה את כל עבודות הבית. היא גם צעקה עליה ואפילו הרביצה לה. רינת לא יכלה לסבול יותר ואז היא התפרצה על הדודה שלה, "שלא תעזי להרביץ לי יותר, אני ילדה קטנה, ואני לא העבד שלך, כשההורים שלי יחזרו מן הטיול שלהם, אני אספר להם את הכול, אספר להם על הלב שאין לך, על האכזריות שלך."

הדודה כעסה מאוד ואמרה לרינת, "את בטח חושבת שאת מפחידה אותי, אני אספר להורים שלך שרינת הבת היקרה שלהם מתחצפת כל הזמן ושוברת כמעט כל דבר בבית, מקללת  ובועטת בדודה שלה. אומר להם גם שאת מאיימת לשבור לי את השיניים. את תראי שהם יאמינו לי ולא לך, חצופה אחת."

"שקרנית בת שקרנים" אמרה רינת לדודה שלה, "חבל שאת דודה שלי, את ממש רשעה ואכזרית." או אז הדודה לקחה מקל של מטאטא ונתנה מכה כואבת על הכתף.

רינת כאבה ולא הגיבה יותר. זה הכול בגללי, היא אמרה, הייתי צריכה לשמוע בקול ההורים שלי ולצאת אתם לא חשוב לאן. היא ישבה ובכתה, בכי קורע לב. היא חיכתה שהדודה כהרגלה תצא לקניות בשעה הזאת, אספה כמה דברים, שמיכה קטנה, את הכסף שהשאירו לה ההורים שלה לפני הנסיעה, לחם, קצת גבינה ושני תפוחים, המעיל החם שלה, נעלה נעליים ועזבה את הבית כשהיא בוכה ולא מאמינה שהיא עושה את מה שאסור לה לעשות ועוד בימי החורף הקשים בעונה הזאת בה הכול היה קפוא ומושלג. זקני העיר סיפרו שחמישים  שנה לא היה קור כזה.

רינת ידעה שהדודה תדע למצוא אותה אם היא תישאר בעיר על כן היא עלתה לאוטובוס הראשון שראתה. הנהג התפלא ושאל: "לאן את נוסעת ילדה, למה את לבד ביום הקר הזה. הכול בסדר אצלך? אני מבין שאת יורדת בלריטה." רינת שתקה לרגע והשיבה לנהג בשקר גס: "נכון, אנחנו גרים בלריטה וההורים שלי מחכים לי שם בתחנה. כמה עולה כרטיס הנסיעה?"

 ליד תחנת האוטובוס בלריטה היא נכנסה לחנות כול-בו, בו אפשר למצוא כמעט כל דבר, הכול משרוך נעל ועד טבעת נישואין. אבל רינת, בלי להבין למה, לקחה את כל ערימת הגפרורים שהיו במדף וניגשה לקופאית. זאת האחרונה הייתה המומה ושאלה את רינת, "ילדה את קצת משונה ומוזרה, מה תעשי בכל ערימת הגפרורים האלה, מה זה? את רוצה לשרוף את העיר או מה? סתם צחקתי, אבל באמת זה מקרה מוזר אמרה, עכשיו באמת, את יכולה להגיד לי מה את מתכוונת לעשות עם הגפרורים האלה?"

אני לא יודעת , אמרה רינת, סתם כך, בא לי. היא שילמה ולקחה את כל הערמה. אחר כך היא התיישבה באמצע הרחוב, פרשה על הרצפה את קופסאות הגפרורים ובקול חזק כמעט צעקה :"גפרורים, גפרורים, קנו גפרורים, בזיל הזול, רק היום, גפרורים, בזול רק היום." האנשים ברחוב היו רחמנים, ולמרות שלא צריכים גפרורים הם קנו גפרורים והרבה."

רינת, תתפלאו, הרוויחה הרבה כסף. בלילה היא מצאה פינת מסתור הרחק מהסכנות המשתוללות בעיר אבל היא ידעה שהיא עשתה מעשה חמור ואסור מאין כמוהו. מצד שני לדודה שלה היא לא הייתה מסוגלת לחזור. הדודה דאגה מאוד. היא חיפשה בכל מקום, שאלה, חקרה ולבסוף פנתה למשטרה שלמרות המאמצים והחיפושים לא הצליחה למצוא את רינת.

​

בלילה השני בעיר לריטה היה קור עז שכמותו לא היה מעולם. רינת לבשה שתי חולצות ומעליהן מעיל החורף אבל בכול אלה לא היה די כדי להתגבר על הקור. היא לקחה כל מיני סמרטוטים שהיו לה בתיק ועשתה מהם מדורה קטנה. מחוסר תשומת לב האש אחזה בשמלתה אבל למזלה בדיוק באותו רגע עברו אב ובנו והבחינו בלהבה ובעשן. האש התפשטה ואיימה על רינת. מהר מהר הם כיבו את האש והבן ששמו היה רפאל אמר לרינת, "איך עשית דבר כזה ומה פתאום את לבד בפינה החשוכה הזאת. זה ממש חוסר אחריות. מי שמע על דבר כזה? איך הגעת למצב אומלל ומפחיד כזה. איפה ההורים שלך בכל הסיפור הזה?" מרוב בושה והרגשת אשמה היא לא ענתה. האבא שאל לשמה ואמר לה: "רינת את לא יכולה להישאר לבד ולהסתובב לבדך, זה מסוכן מאוד, מה גם שלא תוכלי להתגבר על הקור הזה. בואי אלינו, אנחנו מקבלים אותך בשמחה ונדאג לך, אחר כך תספרי לנו מה קרה ונעזור לך. רינת אמרה להם בהתרגשות, "אתם אנשים טובים ומודה לכם אבל אני לא הולכת אצלכם. אני כן מבקשת שתעזרו לי לחזור לדודה שלי ממנה ברחתי ואני מצטערת מאוד על כך. עם כל זה שהיא לא כל כך אוהבת אותי היא בטח דואגת לי ופוחדת שיקרה לי משהו.

הם לקחו אותה אל הבית שלהם, נתנו לה לאכול ולשתות והסיעו אותה אל הדודה. לפני שנפרדו ממנה היא ביקשה לתת להם מתנה. היא נתנה להם את כל הערימה של הגפרורים שהיו ברשותה ועדיין לא מכרה. האב והבן התרגשו מאוד, הסבירו לדודה מה קרה ונסעו בחזרה. הדודה שמחה מאוד מאוד ונשמה לרווחה. היא ביקשה סליחה מרינת וחזר השלום ביניהן כמו שהיו בימים ימימה.

רפאל הבן לקח את ערימת הגפרורים ודחף אותם אל תוך אחד הקירות של המחסן הישן בחצר הבית שהיה עשוי מלבנים מתפוררות ועם הזמן שכח מהם לגמרי. יום אחד אש פרצה במחסן. אחרי שכיבו את השריפה הם רצו לדעת למה היא קרתה. האב והבן רפאל שאלו, חשבו, בדקו, חקרו ולבסוף הגיעו למסקנה שהשריפה נגרמה בגלל שאחד הגפרורים של רינת התלקח וגרם לאש להתפשט. המחסן נהרס ממש והרבה לבנים נפלו מהקירות.

רפאל הבחין בחור גדול שנהיה בקיר מול הכניסה של המחסן. מרוב סקרנות הוא הכניס את היד שלו ושמע רשרוש מוזר. מה זה יכול להיות שאל בפליאה גדולה. זה היה קלף מעור מגולגל שרוף אבל בחתיכה שנשרה ממנו אפשר היה לראות מה כתוב בה. היה כתוב בה: "לך אל הגבעה האחת והיחידה שמחוץ לעיר ושם עליך למצוא את העץ המיוחד שאין דומה לו בכל העצים, אל תתעצל, חפש בין שורשיו." האבא ורפאל הבן הלכו אל הגבעה וחיפשו ועוד פעם חיפשו ועץ מיוחד לא מצאו. באכזבה גדולה התניעו את המכונית ונסעו חזרה. "באמצע הדרך רפאל אומר לאבא שלו, "אבא, עצור, עצור בבקשה, אני חושב שראיתי את העץ המיוחד. בוא נחזור לגבעה ואראה לך למה אני מתכוון." מעניין מה ראית אמר האב, אולי תגלה לי. אבל רפאל לא גילה. הוא חשש שאבא שלו ישמע ולא יאמין.

ובגבעה רפאל אומר לאבא שלו: "תסתכל על העץ הזה, אתה רואה אצלו משהו מיוחד? האבא הסתכל ואמר שהוא לא מבחין בשום דבר מיוחד. הוא היה קצת עצבני וביקש לחזור הביתה. אני עייף אמר האבא, נמאס לי מהשטויות האלה. ואז רפאל, בחיוך רחב על פניו אומר לאבא שלו שזה העץ היחיד שיש לו ארבעה ענפים, שניים מהם פונים לשמיים, ושניים פונים אל האדמה כאילו הוא נושא תפילה לשמיים לרחם על הארץ. האבא השתכנע ובאמת אין עוד עץ כזה על הגבעה. הם חפרו שעה ארוכה והמזל האיר להם פנים וגילו קופסה פשוטה וחלודה למראה. אבל, לא תאמינו, בתוכה היו הרבה אבל הרבה מטבעות מזהב טהור ומשובח, לא אחד, לא שניים, גם לא שלוש, בקיצור המון המון מטבעות, אוצר של ממש. הם רקדו והשתוללו משמחה ופליאה כמו שני ילדים קטנים הזוכים במתנה יקרה. אז הם נזכרו במוכרת הגפרורים הקטנה. הם לקחו מספר מכובד של מטבעות להעניק לה ומיהרו להגיע אצל הדודה שלה. זו אמרה להם שההורים שלה מזמן כבר חזרו מהטיול ורינת נמצאת כמובן אצלם. היא נתנה להם את הכתובת והשניים מיהרו להגיע אל הכתובת שקיבלו מהדודה. רינת פתחה להם את הדלת וצעקה כלא מאמינה, "אבא, אבא, לא תאמין, הנה האב ובנו רפאל הרחמנים עליהם סיפרתי לך."

אבא ואמא ורינת שמחו לארח את האב ובנו רפאל. הם היו סקרנים לדעת למה ועל מה הביקור הזה שלהם בשעה כל כך מאוחרת. אבא של רינת הודה להם על האכפתיות והרחמים שהם גילו כלפי רינת ואימא הגישה להם פרות, ממתקים, מאפים ודברים טובים. ואז רפאל הבן פנה בקול רם ובשמחה: "רינת מוכרת הגפרורים הקטנה העניקה לנו במתנה את הדבר שהיה הכי יקר בשבילה באותו ערב קר ונמהר. היא נתנה לנו ערמה של גפרורים שהיו לה ועכשיו באנו לספר לכם סיפור אמיתי, פשוט לא יאומן כי יסופר. ההורים ורינת שמעו בתדהמה מפי האב ובנו כול מה שקרה שם על הגבעה האחת והיחידה, על הקלף שמצאו במחסן הישן שנשרף ועל מטבעות הזהב שמצאו בין השורשים של העץ המיוחד מבין כל עצי הגבעה. ברגע זה רפאל הוציא קופסה נחמדה וביקש מרינת לפתוח אותה ולהראות להורים שלה מה יש בתוכה.

"אבא, אימא, אתם לא תאמינו, על כל גפרור שנתתי להם הם נותנים לי כאן ועכשיו מטבע זהב במקומו. אנחנו עשירים פתאום ונוכל בכל שנה לצאת ולטייל בארצות מעניינות ואשר בהן פלאי עולם."

מי שלא ראה את השמחה של החמישה לא שמע ולא ראה שמחה כזו מימיו.

זכרו יקיריי. מטבע זהב על כל גפרור, וגפרור הוא כל מעשה חמלה ורחמים שאנחנו מעניקים ונותנים באהבה לשמח באושר את הלבבות של בני האדם.

               

                            

סוף