גמגם

 

פרק א'

 

דגן נולד כילד בריא, שמנמן מעט אבל מתוק, בריא וחביב. כבר בגיל שנתיים הוריו גילו שהוא מתקשה לדבר אבל האמינו שעם הזמן, לכשיגדל, ידבר רגיל כמו שאר הילדים. אבל דגן גדל ובעיית הדיבור הלכה והחריפה.

יום אחד הדודה מאמריקה באה לבקר אותם אחרי עשר שנים מאז היא נסעה לשם.

דגן שמח להראות לה את החדר שהכינו לה מראש ואחרי שהתכבדה בשתייה קרה וקצת פירות היא פנתה לדגן, "דגן חמוד, במזוודה שלי יש כמה מתנות, מה תרצה קודם, רובוט או רחפן?"

"גא,גא,גא, גם ו גא גם, גם."

הוא התכוון להגיד גם וגם. הדודה הבינה מיד שהוא ילד מגמגם, חיבקה אותו ונתנה לו גם רובוט וגם רחפן.

הילדים בבית הספר קראו לו גם-גם. אבל עם הזמן הוא התרגל לשמו החדש. היו לדגן חברים טובים אבל היו גם כאלה שהיו ממש אכזריים אליו וצעקו לעברו גם-גם המגמגם, כדי להציק לו או אולי ללעוג לו.

יום אחד, הוא ישב על האבן החומה שהייתה בגינת הבית, הרים את עיניו לשמים ושקע במחשבות על מה יהיה הגורל שלו לכשיגדל ואם יזכה יום אחד לדבר כמו שאר בני האדם וקיווה שאיזה רופא יגלה תרופה לבעיית הגמגום שלו.  

לילה אחד דגן חולם שאור חזק בשלל צבעים יורד מהשמיים ואמר לו: "תקנה כינור, תתאמץ ותלמד ימים ולילות כי אז מיתרי הכינור והצלילים שלהם יהיו לך לפה וידברו במקומך וישמיעו צלילים נשגבים כאלה שאוזן אדם טרם שמעה, והיית מאושר ושמח, והיית כנר גדול של כל הזמנים ובאו לשמוע אותך מקצה העולם ועד סופו והיית מבוקש להשמיע את נגינתך אצל מלכים, נסיכים ונסיכות וגדולי עולם."

אחרי שדגן השתעשע במחשבות על החלום הזה הוא התעורר וחזר למציאות שבה הוא פשוט גם-גם, לא כינור, לא צלילים ולא נעליים.

בבית הספר היו ילדים שלעגו לו והציקו לו והיו כאלה שאהבו אותו ועזרו לו. אפשר לומר שהוא הצליח להתגבר ולהתמודד יפה כי דגן היה חזק לא רק בגופו אלא גם בנפשו.

עברו ימים ועברו שנים ודגן גדל והיה לנער. הוא מצא עבודה כמחלק עיתונים אותם הוא הביא עד לפתח הבתים ולאט לאט חסך סכום כסף נכבד. הוא נזכר בחלום שהיה לו וקנה כינור טוב ואיכותי לא יקר במיוחד.

אימא של דגן מצאה עבורו מורה לכינור אלא שהמורה הזה היה חסר סבלנות וקפדן מאוד מאוד. הוא העיר לו ותיקן אותו בעקשנות על כל טעות ולפעמים אפילו צעק וצרח עליו, "אתה מנגן זוועה, הכי רע שיכול להיות, יש לך מוח של ציפור, אתה לא מבין ולא קולט שום דבר, כנר כבר לא תהיה ואם יהיה לך מזל אולי תהיה סבל בנמל או חוטב עצים. עוף מפה ואל תבוא יותר."

דגן נפגע מאוד מהדברים האלה ששמע ובכה בצער כל הדרך חזרה אל ביתו. פתאום הרים את הכינור לרסק אותו על הרצפה מרוב כעס, אבל משהו עצר אותו ומה שעצר אותו הייתה המחשבה שהוא ינסה לנגן לבד ואולי אולי יצליח להתקדם בכוחות עצמו. אבל זה לא קרה וגם-גם המשיך לנגן גרוע.

אימא שלו הבינה אותו ותמכה בו והצטערה מאוד שבחרה במורה הזה שלא ידע למצוא את הדרך אל לבו של הבן שלה.

אודי היה החבר הכי טוב של גם-גם ותמיד, תמיד אמר לו רק את האמת. אחרי ששמע את הסיפור על מה שקרה עם המורה לכינור, הוא אמר לגם-גם, "אל תיפגע ממה שאני עומד להגיד לך, נכון שהמורה לכינור הוא לא בן אדם ונהג בגסות אתך, אבל תבין ותאמין לי, אתה פשוט מנגן גרוע מאוד וזאת האמת. משהו עוצר אותך, ואתה לא מצליח להשתחרר ממנו, אם תמשיך כך אתה סתם מבזבז את זמנך, תשחרר את מה שעוצר בעדך ותן לעצמך הזדמנות לעצמך. תמיד דיברתי אתך אמת וזאת האמת ודע לך כי אני מאמין בך."

   "אודי, חברי הטוב, אתה צודק, ממך אני מוכן לשמוע ולקבל כל דבר, זה נכון, היה לי חלום להיות כנר גדול ומצליח, אבל החלום הזה נשבר לרסיסים ואין עוד טעם לאסוף את השברים. אני פשוט מפסיק לנגן, אנסה משהו אחר, מי יודע."

"חכה," אמר אודי לגם-גם, "אני מתחנן לפניך, אל תמהר כל כך, לפני שאתה עוזב את החלום שלך תשמע קודם מה אני רוצה להגיד לך:  ראש העיר שלנו כנראה השתגע, בעוד חודש הוא מתעקש לקיים תחרות של הכנר שמנגן הכי גרוע ותתפלא שנרשמו לתחרות המצחיקה הזאת הרבה כנרים וביניהם גם הכנרים המוכשרים. אבל אתה באופן טבעי מנגן גרוע מאוד אז אני בטוח שתזכה בפרס הנאה ממש בלי להתאמץ." 

גם-גם צחק, צחוק פרוע, ופנה לאודי," תגיד לי אודי, מאיפה אתה מגרד את הסיפורים האלה? אתה עושה צחוק ומדבר שטויות. מי יאמין לך שיש פרס על הנגינה הכי גרועה, מי בכלל שמע על דבר כזה."

אודי, ברצינות גמורה, ביקש מגמגם להאמין לו והזמין אותו לראות במו עיניו ברחובות העיר את המודעות על התחרות. אני מאמין לך אמר לו גמגם, אבוא לתחרות המטופשת הזאת אבל רק שתדע שלא יהיה לי מזל ואני בטוח שאכשל גם בתחרות הזאת.

אחרי חודש הגיע מועד התחרות. אודי והאימא של גמגם באו לעודד את גמגם ואיחלו לו הצלחה. נגני הכינור עלו לנגן בזה אחר זה והשמיעו צלילים עקומים וצורמים לאוזניים ולעיניים כאילו היו קולות של תנים מייללים, של עדת זאבים מורעבים, של נעירת חמורים תועים במדבר, חריקת בלמים של רכבת, יללת חתולים בלילה קר ואפל. וכמו כל דבר שאין בו נשמה ויופי. פשוט נורא. גיהינום אחד גדול ואין מי שיעצור את המהומה והצרחה הזאת. אחד המשתתפים בתחרות עלה על הבמה ולעיני הקהל והשופטים לקח את הכינור וריסק אותו בחבטה איומה על רצפת הבמה והוסיף ואמר: "שמעתם נכון? זאת הנגינה שלי" וירד מהר מהבמה. אילו לכינורות האלה היו רגליים הם היו מזמן בורחים על נפשם כי יותר הם אינם יכולים ומסוגלים לשמוע את עצמם.

והנה הגיע תורו של גמגם  לעלות על הבמה. הוא לא התאמץ בכלל כי הרי גם כך הוא מנגן גרוע מאוד ועל הפרס הוא יכול רק לחלום כי היו לפניו כאלה שניגנו הרבה יותר גרוע ממנו. פתאום, אבל ממש פתאום, פניו של גמגם השתנו כאילו הפיצו אור רך ועדין. הוא זקף את גופו, ליטף את הכינור שלו והנה מהמיתרים יצאו צלילים יפים וטהורים שאוזן אדם טרם שמעה כאילו ירדו מן השמיים להאיר ולהנעים את הלבבות של בני האדם. שקט גמור היה באולם והצלילים של גמגם מתנגנים ברוך ובאהבה, מרחפים כמו פרפרים באביב, כמו בכיו של תינוק הבא לעולם, כמו רוח חרישית המלטפת את צמרות העצים וכמו שאלוהים היה רוצה לשיר שיר ערס לעולם שהוא ברא. קהל המאזינים הוכה בתדהמה ובאולם דממה כי איש טרם שמע את זאת הנגינה. קהל המאזינים והשופטים קמו על רגליהם מחאו כפיים והריעו לו למשך דקות ארוכות והיה ביניהם ילד ששאל את אביו אם גמגם והכינור שלו באו מכוכב אחר להשמיע לנו את הנגינה המופלאה שהרעידה ביופיה את המוח והלב.

עם סיום הנגינה גמגם מחה את דמעות השמחה וההתרגשות שכיסו את פניו ואחר כך התעלף ונפל על הקרשים של הבמה. תדהמה ודאגה היו באולם. אמו ואודי זינקו אליו, חיבקו אותו והשיבו את רוחו. הוא שמע את אימו לוחשת לו באוזן: "בני היקר, אני גאה בך ואוהבת אותך, משמיים שלחו לך פיצוי על הגמגום שלך, אהרון הכוהן היה לפה עבור משה המגמגם ומהיום הכינור יהיה לך לפה. אל תפחד כי העתיד עוד לפניך. קום על רגליך בני, הקהל המכובד מחכה לשובך, קום בן שלי, קום."

גמגם קם על רגליו והקהל הריע לו. גמגם בדק את הכינור וראה שהוא שלם ולא ספג אפילו שריטה אחת בנפילה. הוא חיבק אותו בשתי ידיו וידע גם ידע שהוא, גמגם, יהיה כנר גדול אולי של כל הזמנים.

ראש העיר וצוות השופטים העניקו כמובן את הפרס לגמגם ולבם התמלא גאווה שהעיר זכתה לנער פלא. הם קראו לו, "הכנר המגמגם" וזאת מתוך חיבה ולא מתוך לעג חס וחלילה.

​

 

פרק ב'

 

גמגם זכה להופיע ובארצות הרחוקות ובערים הגדולות כמו לונדון, ניו יורק, פריז, סינגפור, בייג'ין, תל אביב, ירושלים ועוד....זה אומר הרבה נסיעות, הרבה טיסות והרבה מאמץ וכשהיה ממש עייף הוא נהג לצאת  לטבע לנשום אוויר צח בשדות הירוקים שמחוץ לעיר. מדי פעם הוא לקח אתו את הכינור כדי להרגיע את עצמו. אז עדרי הכבשים היו מתקבצים סביבו להאזין לנגינתו וביניהם התלחששו לאמור "הלוואי והכנר הזה היה רועה הצאן שלנו."

יום אחד, באחד השדות, הוא רואה איש היוצא מבית קטן ישן ורעוע ומנסה בכל כוחו ללכת על רגליו אבל לא מצליח. האיש עושה עוד ניסיון ושוב הוא כושל ונופל לרצפה מבלי יכולת לזוז. גמגם רץ לקראתו לעזור לו. "אדוני, אני מודה לך על העזרה, שמי הוא שמטוב, שמעתי מרחוק את נגינתך ולא האמנתי שבן אנוש יוציא כאלה צלילים נשגבים שלא מהעולם הזה. רציתי להתקרב כדי לשמוע מקרוב את הפלא הזה אבל כבר אין לי רגליים ולא תמיד הן נושאות אותי. תרשה לי להזמין אותך אל ביתי הצנוע. הכנתי תבשיל אפונה עם קצת בשר, בוא תאכל יחד אתי מן המעט, אנא בוא אדוני."

הם אכלו ודיברו על דא ועל הא ולא שמו לב שבינתיים מתחוללת סערה נוראית, מלווה בברקים ובממטרים, שלג וקור מקפיא. שמטוב הציע לגמגם לא לחזור לביתו בסערה הנוראה והציע לו לישון אצלו. גמגם הסכים להצעה כי באמת הייתה זו סכנה גדולה ללכת בסערה שכזאת.

לפני השינה הם פטפטו וסיפרו סיפורים וגמגם ניגן לבקשתו של שמטוב המארח. בטרם יעצום את העיניים גמגם רואה על השידה קופסה מאוד יפה. הוא שאל את שמטוב מה יש בתוכה ושמטוב מהסס קצת אבל מחליט לגלות לו ואומר, "בקופסה הזאת יש כמה זרעים נדירים הנקראים "פרחי האדם" ואין יותר כאלה בעולם. אני שומר עליהם יותר מאשר אני שומר על עצמי."

למחרת בבוקר שקטה הסערה והשמיים התבהרו. גמגם הודה לשמטוב ובירך אותו לשלום. אבל שמטוב מעכב את גמגם ואומר לו, "חכה בבקשה, על טוב לבך ועל טיב נגינתך אני מבקש לתת לך מתנה, בבקשה אל תסרב, אני נותן לך את הקופסה עם פרחי האדם."

גמגם התרגש מאוד לקח את הקופסה ובתוכה הזרעים של פרחי אדם וחזר אל ביתו.

אחרי כחודש ימים גמגם חוזר אל הגבעה שממול לבית הקטן והרעוע של שמטוב ומבלי שיתגלה הוא נטע שם את הזרעים שקיבל במתנה. מדי פעם היה בא לחפור, להשקות, לעדור ולנכש עשבים שוטים. והנה האביב הגיע והזרעים הניבו פרחי האדם שהציצו מבעד לעלים ירוקים להפליא וסביבם שמש זורחת, ציפורים מצייצות ופרפרים דואים בחן ובגאווה לאן שתישא אותם הרוח. או אז גמגם דופק על דלתו של שמטוב ששמח מאוד לראות אותו. גמגם ביקש משם טוב לבוא אתו אל הגבעה.

"איך אבוא אל הגבעה ורגליים אין לי ועל מה ולמה נבקר בגבעה?" שאל שמטוב

"אשא אותך על גבי," אמר לו גמגם. שם טוב היה המום ולא האמין למראה עיניו כאשר הוא ראה את פרחי האדם. פרחים אלה, לא תאמינו, מפיצים ריח נעים בלתי נשכח, נסגרים מעט ומשתחווים כשהם מריחים בני אדם בקרבתם. העלים סביבם מתכווצים, מסתובבים ומשמיעים קול כאילו מברכים את בני האדם שבאו לבקר אותם.

זה בדיוק מה ששמטוב שמע מהוריו כאשר הוא היה ילד קטן. הוא תלש אחד העלים, מישש אותו, הריח אותו ולא הפסיק להתפעל מזה היופי, הריח והפלא והודה לגמגם על המחווה הגדולה, על המעשה ועל עצם המחשבה שזכה להם אחרי כל כך הרבה שנים שלא יצא מהבית. 

גמגם לא ניגן בכינור רק לאנשים עשירים באולמות מפוארים ונוצצים אלא גם ובעיקר הוא ניגן גם לאנשים עניים, לקשישים, לחולים ולחסרי כל הרעבים לפת לחם. הוא גם וויתר על כבודו וניגן לעוברים ושבים בכיכר העיר. יום אחד הוא הגיע לבית החולים כדי לשמח בנגינתו את אלה שצריכים טיפול רפואי. הוא ניגן להם שירים שמחים באהבה גדולה וראה זה פלא, החולים ירדו מהמיטות וקמו לרקוד בליווי הצלילים השמחים שגמגם השמיע. אבל לאט לאט הצלילים החלו לדעוך ולהשתתק. חולה אחת שמה לב לקושי של גמגם להמשיך ולנגן. היא ראתה שידיו רועדות ואצבעות ידיו מתקשות כמו אבן ולא יכולות להחזיק יותר את הכינור שהיה בדרכו להתרסק על הרצפה. אבל היא הספיקה לתפוס אותו בזמן.

גמגם נהיה חיוור ולא מבין מה קרה לו פתאום. החולים המודאגים מושיבים אותו ומנסים להרגיע אותו אבל הרעדה לא פסקה, הדאגה גדלה והוא עייף, חיוור ומותש.

אותה חולה בשם גאולה לחשה אל אוזנו, "מה שקורה לך הוא זמני, אל תפחד. תקווה אחת, דבר אחד יכול לרפא אותך ואלה העלים של פרחי האדם. אבל עד כמה שאני יודעת אין כבר כאלה בעולם מזה עידן ועידנים. השמועה אומרת שמספיק להרתיח ולאכול עלה אחד כזה כדי להתרפא לחזור למה שהיה קודם, כלומר לשוב ולנגן."

גמגם נרגע קצת אחרי הדברים האלה וידע שיש תקווה כי הרי שם על הגבעה, מול ביתו הקטן של שמטוב, הוא נטע במו ידיו את הזרעים של פרחי האדם.

למחרת בבוקר הוא קם מוקדם והלך אל הגבעה. הוא ניסה לקטוף כמה עלים אבל האצבעות שלו לא מצליחות לתלוש אפילו עלה אחד. אז הוא נכנס לבית הקטן של שמטוב, הוא הרכיב אותו על הגב, לקח אותו אל הגבעה וביקש ממנו לקטוף בשבילו  כמה עלים. גמגם סיפר לשמטוב את כל מה שקרה לו בבית החולים וגם מה שאמרה לו גאולה בעניין העלים האלה וביקש משמטוב להרתיח אותם. שניהם אכלו מהתרופה. אבל דבר לא קרה ועדיין שמטוב בלי רגליים וגמגם בלי ידיים. גמגם חזר עצוב ואומלל לביתו וידע בצער גדול שיותר לא ינגן. אלא שאחרי שלושה ימים ושלושה לילות גמגם הרגיש שמשהו קורה ומתרחש באצבעות שלו. הוא מתבונן ורואה איך האצבעות אט אט נפתחות ממש כמו הדרך בה נפתחים פרחי האדם וידע שנמצאה התרופה למצוקה, לכינור ולנשמה. די, אני בטח חולם אמר לעצמו, אני לא מאמין, הדיבור חזר אלי, אני לא מגמגם יותר, שמעתם? אני לא מגמגם יותר. אבשר מיד את זו הבשורה לגאולה הנפלאה האחת והיחידה שידעה לפתור את זו החידה. הוא לא שכח גם להודות לה.

"גאולה," אמר לה, "את הצלת אותי, ריפאת את אצבעותיי והשבת לי את הדיבור. הרשי לי לתת מתנה אחת, אבל תבטיחי לי, כאשר תרגישי שאת עצובה, אנא, אמרי לי ואבוא לנגן לך ורק לך את הצלילים היפים ביותר לשמח אותך, אני לא אשכח לעולם את טוב לבך והדאגה שלך אלי.

"תודה גמגם, אני ממש מתרגשת, אמרה לו גאולה, איזה יופי, מעכשיו לא צריך שיקראו לך גמגם או הכנר המגמם. חזור אל השם שאמך ואביך נתנו לך, הלא הוא דגן אבן חן."

"לא יקירתי, כבוד גדול אני רוכש בענווה להורים שלי, אלא שאני, הכינור וגמגם הפכו להיות דבר אחד השמח בחלקו."

גמגם קיווה לשמוע שגם שמטוב הבריא ורגליו חזרו אליו אבל זה לא קרה ואין על פני האדמה מי שיפתור את זו החידה.

​

 

פרק ג'

 

גמגם כבר לא גמגם. ילדים רבים ומוכשרים ביקשו ללמוד אצלו אבל הוא לא יכול היה להיענות לבקשה של כולם. הוא נשבע שלעולם לא יעליב את תלמידיו בניגוד לאפסילון המורה לכינור שאמר לו: "אתה מנגן זוועה ולעולם לא תהייה כנר, עוף מהעיניים שלי ואל תחזור יותר אלי."

אביאל, ילד בן 11 פנה לאבא שלו, "אבא אני חייב לפגוש את גמגם שישמע את הנגינה שלי. אתה חייב לקחת אותי אליו, אני רוצה לדבר אתו ויהי מה." האב פנה לגמגם ואמר לו: "בני אביאל, לא אוכל ולא שותה, הוא מתבודד ועצוב לו, הוא התנתק מן העולם, מהרהר, חולם, דורש, מתחנן, מבקש רק דבר אחד והוא שילמד אצלך. כל ההסברים שאני נותן לו לא עוזרים, תעזור לי לעזור לבן שלי."

הסיפור נגע לליבו של גמגם וזה הצטער מאוד וענה בנימוס שהוא עמוס מאוד ומתכונן לסדרת הופעות בחוץ לארץ. אביאל שמע את התשובה הזאת בצער רב, התלבש מהר בשקט, לקח את הכינור אתו והלך להתיישב ליד שער הגינה של גמגם בתקווה שעד הערב יספיק לראות אותו.

אבל הזמן חלף, עברו שלוש או אולי ארבע שעות והילד נרדם וראשו נשען על הכינור ודממה סביב. גמגם סיים את הפגישה שהייתה לו עם ראש העיר בה הם תכננו את קונצרט הקיץ לכלל תושבי העיר ופנה לנוח אל ביתו אחרי יום עבודה עמוס ומפרך.

מה רבה הייתה הפליאה כשראה את הילד אביאל נרדם וראשו מונח על הכינור שלו. לבו של גמגם התמלא ברחמים. הוא העיר את הילד בעדינות וביקש לדעת מה הביא אותו לפתח ביתו. אביאל פתח את העיניים ולבו החסיר פעימה כאשר הוא ראה לפניו את גמגם. "אני חיכיתי לך, ואני לא יודע כמה זמן עבר. אבא שלי היה אצלך ואמר שאין לך זמן לראות אותי אז אני באתי לראות אותך."

"מה שמך ילד?" ביקש גמגם לדעת.

"אני הוא אביאל, פעם יקראו לי הכנר אביאל."

"טוב אביאל, בוא קודם כל נתקשר לאביך, הוא בטח דואג לך ותוהה לאן נעלמת. בינתיים ניכנס לבית, תשתה ואם תרצה גם תאכל משהו."

אחרי הקשר עם האבא ואחרי שאביאל נרגע מן ההתרגשות גמגם שאל את אביאל :" למה אתה רוצה להיות כנר? " אביאל ענה לו" "הלוואי וידעתי, אני רק ילד ולא תמיד אני יכול להגיד במילים את מה שאני מרגיש."

"אביאל, תתאמץ, אל תברח מלתת לי תשובה, אין לך ברירה, תענה לי."

"לא יודע מה להגיד," אמר אביאל, "כשאני מנגן עצוב, הלב שלי בוכה וכשאני מנגן שמח אני רואה עולם ירוק ופורח ושמחה בעיניהם של בני אנוש וכשהמיתרים שותקים אני חש את השלווה יורדת מן השמיים למלא ברוגע ובחדווה את העולם והיקום כולו. אני רוצה לנגן בשביל נשמתם של בני האדם ששכחו מזמן מהו יופי, אהבה ושלווה אצל בורא ונברא, יקום ומלואו."

"אביאל, אמרת דברים חכמים ויפים. מעניין למה אמרת שלא תמיד אתה יכול להגיד במילים את מה שאתה מרגיש. בכל מקרה אני רואה שאתה ילד נבון ורגיש. אני מסכים שתלמד אצלי ודע לך אני אתן לך את צעדים והכלים הראשונים ההכרחיים אבל השאר כמו הגאונות, ההתמדה, הרצון העז, הזמן בו אתה והכינור שלך הופכים משניים לאחד, אלה כולם צריכים לבוא ממך ורק ממך. אביך מחכה לך, אמור לו כל מה שאמרתי לך."

גמגם חזר לארץ אחרי סדרת ההופעות והקונצרטים בחו"ל וקרא לאביאל להגיע להתאמן על הכינור. אביאל קיבל באהבה כל הערה ועצה מגמגם ותוך זמן קצר הוא פרח והתקדם להפליא.  גמגם ראה ושמע את הכישרון  של אביאל והציע לו שמעכשיו הם יופיעו ביחד.

נגינתם המשותפת הייתה קסומה. שני הכינורות של המורה גמגם והתלמיד אביאל כאילו שוחחו ביניהם. יכולת לראות או בעצם לשמוע כיצד הם שמחים, כיצד הם כועסים וכיצד להפיק צלילים נהדרים ומרגשים. בכל הופעה הקהל קם על רגליו והריע ובין הקולות שמעו אחדים צועקים מהתרגשות את המילה "בראבו" שבאה לאמר כל הכבוד. השניים האלה, גמגם והילד ידעו ימי עדנה ותהילה.

 יום אחד, פתאום ומשום מקום, אביאל אומר לגמגם, "אני מצטער, אני אפילו לא יודע איך להגיד לך את זה אבל החלטתי להפסיק לנגן."

"אבל למה אביאל," אמר לו גמגם, "מה קרה פתאום? האם זה בגללי, עד כמה שאני יודע לא עשיתי לך רע כלשהו, רק תגיד לי למה, אולי אני יכול לעזור, תן לי את הזדמנות להקל עליך לבטל את ההחלטה שלך."

אביאל שתק כמו אבן שאין לה הופכין ואחר כך בכה בדמעות שלא ניתן היה לעצור.

יום אחד הוא החליט לספר לגמגם את הסיבה שבגללה הוא מפסיק לנגן וביקש ממנו רק לשמוע ולא יתערב אם קורה לו משהו תוך זה שהוא מספר.

"גמגם, לך ורק לך אני מספר. בזמן האחרון, לילה, לילה, אני חולם את אותו חלום ובחלום צומחות שתי ידיים ושתי רגליים לכינור שלי. תוך כדי הליכה מטורפת יד אחת אוחזת בכינור ויד שניה אוחזת בקשת. אני לא מסוגל יותר לשמוע את מה שהכינור הזה מנגן בחלום. אני לא יכול יותר. הכינור  הזה הולך אל הים הגדול ושם הוא מתנדנד בין גלי הים הרועשים. אז באים סוסוני ים חוטפים את הקשת ומנגנים על הכינור כשמדוזות לבנות מצטרפות אליהם ומכות על הכינור להשמיע קולות של תופים. אז נפער חור בגוף הכינור וזרמים אדירים עוברים דרכו ברעש איום ונורא. ובתוך כל אלה ממשיכה הנגינה האיומה המכאיבה לפוצץ את האוזניים. בתוך כל המהומה הזאת באים הדגפים- אלה הדגים היפים מעומק הים, אחריהם באים הצבעדגים- אלה הדגים בשלל הצבעים למן האדום ועד לצבע הסגול, אחריהם באים הצורדגים-אלה הדגים בעלי הצורות היפות והכל יופי ופלא פלאים כלומר עולם של יופי, צורות וצבעים ונגינה חלומית ומקסימה שבאה מעומק הים הצלול.

"יופי של חלום" אמר לו גמגם, " הלוואי והייתי חולם חלומות כאלה."

"חכה", אמר לו אביאל, "תקשיב טוב לסוף החלום. פתאום, במהירות הברק , מופיעים הכרישעונים- אלה הכרישים הרעים שהנגינה הזאת מושכת אותם אליה. תחילה הם שוברים ומרסקים את בכינור הזועק לעזרת השמיים וטוחנים אותו עד דק. אחר כך הם פוצעים ובולעים כל מה שזז לידם ורחוק מהם. הם לא יודעים שובע מהו וזוללים בזה אחר זה את הדגפים, הצבעדגים והצורדגים וכל מה שזז לפניהם ואחריהם. הם משמיעים צרחות שאוזן אדם לא יכולה לסבול תוך כדי ריקוד שטני להשלים את המהומה. אני בחלום אני רוצה לגרש אותם אבל רגלי לא זזות ואני בוכה ואני מתחנן וקורה לעזרה ואיש לא שומע ואני בחלום פוחד רועד ומזיע כולי ולא יודע לאן לפנות ומה לעשות. ואז אני מתעורר ומבין שזה היה רק חלום שחוזר על עצמו לילה לילה ,ונושם לרווחה. עכשיו גמגם אתה מבין למה אני רוצה להפסיק לנגן. צר לי ואני מבקש ממך סליחה ותודה כי עשית הרבה ובטוב לב למעני."

​

​

פרק ד' 

​

גמגם כפי שסיפרנו קודם היה גאון בנגינה על כינור והוא התפרסם בכל העולם. למרות שהוא לא גמגם יותר המשיכו לקרוא לו "הכנר המגמגם." אביאל היה התלמיד שלו ועם הזמן הם ניגנו ביחד בכל ערי העולם פריז, לונדון, וושינגטון, תל אביב , ירושלים, ברלין ועוד.....       

אבל אביאל סבל מחלומות קשים ומוזרים. שהיו פוקדים אותו כמעט בכל לילה. בעצם היה זה חלום אחד שחזר על עצמו ובו הכרישעונים- אלה הכרישים הרעים- מרסקים את הכינור שלו ובולעים את המיתרים שלו. אחר כך הם שוחים בטירוף לבלוע את הדגפים – כלומר הדגים היפים, את הצבעדגים – שהם הדגים הצבעוניים, והצורדגים – הדגים בעלי הצורות המופלאות. ואז אביאל החליט להפסיק לנגן בתקווה שגם החלומות הרעים יפסקו אף הם.

גמגם ניסה בכל דרך לשכנע את אביאל שימשיך לנגן אתו אבל לא הצליח. גמגם היה עצוב והדבר כאב לו מאוד. הוא יצא עם הכינור שלו לאורך שפת הנחל וניגן מנגינות עצובות שהרגיעו אותו מעט. צלילי המנגינה הזו היו כמו רשרוש זרמי המים, כמו ציוצי הציפורים סביב, כמו שיר ערס רגוע שאימא שרה לתינוק שלה.  אחרי שהוא נרגע קצת, הוא נרדם והכינור לצדו. או אז במפתיע  יצא תנין מהנחל, זחל בשקט בשקט, נתן שתי נגיסות בכינור, אחז אותו בין שיניו וחמק חזרה אל הנחל כמו שד שמגיח משום מקום. גמגם התעורר אבל כבר היה מאוחר ומה שנותר לו הוא רק להתבונן בצער בתנין המרושע המחזיק בכינור בין שיניו ומתרחק, ומתרחק עד שהוא נעלם. ברגע זה הוא לא ידע מה לחשוב, גם לא מה לעשות. הכינור האהוב שלו אבד לעולמי עד.

ואז, לא יודע למה, גמגם נזכר שכאשר היה ילד אפסילון המורה שלו לנגינה בכינור, אמר לו באכזריות, "אתה מנגן זוועה, ומוח הציפור שלך לא מבין ולא קולט שום דבר ותוסיף לזה שיש לך ידיים עקומות ורועדות וכאילו פוחדות להחזיק בקשת ובכינור. כנר כבר לא תהייה ואם יהיה לך מזל אולי תהיה חוטב עצים או סבל בנמל או מנקה שירותים כל החיים שלך. אל תחזור יותר לפה, עוף מפה, אתה פשוט מעצבן אותי." גמגם הילד לא יכול היה לשכוח את הדברים האלה שאמר לו אפסילון המורה למוזיקה. וכאן על שפת הנחל דברי אפסילון ואובדן הכינור על ידי התנין גרמו לו לצער נורא, מכה וחבטה שלא ידע כמותה.

גמגם חזר אל ביתו כפוף ועצוב. להפתעתו הוא רואה את אפסילון עומד ליד הדלת ואמר לעצמו: "רק זה היה חסר לי ביום העצוב שכזה, לראות את אפסילון המרושע והאכזר עומד ומחכה לי."

גמגם פנה לאפסילון ואמר לו ספק ברוגז ספק בסקרנות: "אולי אתה שכחת אבל אני לא יכול לשכוח את הדברים הקשים והמורעלים שאמרת לי. לא אשכח איך גירשת אותי בבושת פנים. בצער שמעתי אותך אומר שאני מנגן זוועה ושכנר כבר לא אהיה והכי גרוע לא רצית לראות אותי יותר. עכשיו אתה פה על יד הדלת שלי כאן ועכשיו וזה אחרי שאיבדתי את הכינור האהוב שלי אותו טרף ונלקח על ידי תנין מרושע מארץ הרשעים.

ואז, עם דמעות בעיניים, אפסילון פונה לגמגם ואומר לו: "צר לי לשמוע על אובדן הכינור, אין דבר יותר כואב מזה. אני באתי להתנצל בפניך ולבקש ממך סליחה. טעיתי בגדול ולא זיהיתי את הכישרון האדיר שיש לך. אמרתי לך דברים קשים, אנא קבל את ההתנצלות שלי. שמחתי וראיתי שהפכת להיות אחד הכנרים הגדולים בעולם אם לא הגדול מכולם. ודע לך שמעולם לא קינאתי בך. והלוואי והייתי מנגן כמוך. ספר לי בבקשה מה היה הסיפור שהיה לך עם התנין בנחל.

גמגם קיבל באהבה את החרטה וההתנצלות של אפסילון וסיפר לו מה גרם לאביאל להפסיק לנגן אתו ואחר כך איך התנין טרף את הכינור שלו. בהפתעה גמורה ובלב כואב הוא אמר לאפסילון שמרגע זה הוא גם כן מפסיק לנגן כי הוא לא יכול לנגוע בשום כינור אחר. מה שקרה היום, אמר לו, הוא סימן ורמז לכך שעלי להפסיק לנגן.

אפסילון היה המום לשמוע את הדברים האלה. הוא ניסה, הפציר, התחנן שגמגם יחזור בו ושלא יפסיק לנגן אבל לא הצליח לשכנע אותו. אז אפסילון החליט ללכת אל הנחל לבדוק בעצמו מה עלה בגורלו של הכינור.

כמעט כל הנחלים נשפכים אל הים. אבל הנחל הזה בו התנין חטף את  הכינור של גמגם נשפך ומתפזר ביבשה. אפסילון הלך לאורכו בצמחיה סבוכה וחיות מסוכנות המתחבאות בין ענפים עבותים וסלעים חלקלקים. הוא היה עייף ומותש אבל לא נכנע. הוא המשיך והמשיך עד סוף הנחל שהוא אדמה בוצית וטובענית. הוא חיפש את הכינור והכינור איננו. הוא מעיף מבט אחרון והחליט לחזור באכזבה גדולה. פתאום הוא מבחין במשהו מנצנץ. אלה היו שניים או שלושה מיתרים מברזל או מפלדה שהחזירו את קרני השמש. מתחת לגזע היה חבוי הכינור או מה שנשאר ממנו. הוא שמח מאוד מאוד ולבו פרפר משמחה. ועכשיו עליו לעשות את כל הדרך הזאת בחזרה. וזה לא קל. הלוא החכמים הקדמונים אמרו : "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה."

אפסילון התחיל להרהר שכל מה שהוא עושה הוא פשוט שטות גמורה. לא יתכן, אמר, שהכינור השבור הזה יגרום לגמגם לחזור לנגן, אז למה כל המאמץ והטרחה הזאת. ואז הוא נזכר באיש זקן ובא בימים אשר לו חנות קטנטנה בשוק הפשפשים ומסביבו הר של כלי עבודה שונים ומשונים: פטישים, מסמרים, מברגים וברגים, מסורים ומה לא. כל אנשי השוק קוראים לו "מתקן- כול" כי הרי הוא מתקן את הכול. מדי פעם נותנים לו לתקן כיסא שבור, שעון שהפסיק לנגן, תנור שמקרר במקום לחמם, כד יקר שהתרסק וסירב בעצמו להתחבר בחזרה, מכונת תפירה צולעת שפועלת לבד מתי שמתחשק לה ויש אומרים שהוא יכול לתקן אפילו מוח של בין אדם שנטרפה דעתו.

אפסילון פנה לאיש המופלא הזה ואמר לו, "הכינור הזה נטרף על ידי תנין שחשב שהוא ארוחה טעימה להשקיט את הרעב שלו. אמור לי מתקן-כל , אתה יכול לתקן אותו?"

מתקן- כל עונה לו כמהסס, "אדון נכבד, דבר כזה לא תיקנתי מעולם, מי בכלל שמע שתנין טרף כינור? אבל אני אנסה. אולי אצליח ואולי לא, תחזור אלי בעוד שבועיים."

שעות עוברות וימים עוברים וזה דרכו של הזמן. לפעמים הוא עובר מהר ולפעמים הוא עובר לאט. הוא לא שווה אצל כולם הוא שווה רק לעצמו, ובשביל עצמו הוא אדיש ולא מרגיש.  אחרי שבועיים שנראו כמו שנתיים בשביל אפסילון הוא חזר למתקן-כל בהתרגשות גדולה לדעת מה עלה בגורלו של הכינור.

הוא ראה את מתקן-כל עם חיוך על השפתיים מפה לאוזן והפנים שלו היו זוהרות מרוב שמחה. אפסילון הבין שהאיש הצליח במשימה שקיבל על עצמו. מתקן-כל הושיט בשמחה את הכינור ולא היה גבול לשמחתו של אפסילון שהיה המום ולא שבע מלראות את הכינור שנולד כאילו מחדש ופגם או שריטה אין בו. הוא שילם ביד רחבה את התיקון והודה וברך את מתקן-כל הכול יכול. לפני שהוא נפרד ממנו, אפסילון ביקש את הקשת של הכינור. מתקן-כל היה מופתע ואמר בהתנצלות לאפסילון: "אדון נכבד, מסרת לי את הכינור בלי הקשת שלו, אולי שכחת אדון?"

אפסילון באמת נזכר ושאל את עצמו: "מה יקרה אם גמגם לא יסכים לנגן בלי הקשת? הרי כל מה שעשיתי לא שווה שום דבר. למה לעזאזל לא חיפשתי את הקשת בסביבת הכינור מתחת לגזע העץ?"

הוא החליט בכל זאת להביא את הכינור לגמגם ויהי מה. שוב עמד ליד הדלת כאשר ביד אחת הוא הסתיר את הכינור מאחורי גבו וביד השנייה הוא הקיש בדלת של גמגם.

גמגם קיבל בשמחה את אפסילון וברוב תמימות הוא שואל אותו מה קרה ליד שמאל שלו שאחזה בכינור מאחורי גבו. ואז אפסילון הושיט בהתרגשות את הכינור לגמגם אשר לא האמין למראה עיניו וממש צעק: " שומו שמיים, אלוהים אדירים, הרי זה הכינור שלי, תעירו אותי, תגידו לי שאני חולם, אבל זה הכינור שלי."

"אני מצטער, אמר אפסילון, לא עלה בדעתי לחפש גם את הקשת של הכינור, סלח לי על הטעות שעשיתי." גמגם שתק ולא אמר דבר. פתאום הוא רץ לחדר השינה שלו וחוזר עם הקשת בידו אותה הוא הביא בצער למזכרת אחרי שהתנין טרף את הכינור.

השמחה של השניים הייתה כפולה ומכופלת. הם התחבקו, רקדו וצהלו וקולם של השניים נשמע למרחוק.

מאותו יום ועד היום הזה הם מנגנים ביחד ונגינתם הטהורה והזכה משמחת לב אנוש וצליליה חובקים עולם ומלואו. ואם תראו ותשמעו ציפורים מצייצות תבינו ותרגישו שהן מתחברות לנגינתם המופלאה של המורה אפסילון ותלמידו גמגם האגדי.

                            

סוף