האגדה של אמינה וקלימר

איש זקן מאוד היה השמאן. הקמטים העמוקים שחרשו את פניו המעוטרות בפסים אדום ולבן הבליטו את עיניו הבורקות. מבטו העצוב והחודר העיד שאיש זה לא ידע צחוק מימיו.

הוא היה רזה וגבה קומה ונראה כמו שלד אדם מדדה האוחז בידו מטה ארוך אשר הסתיים בראש עיט מגולף לצורך הליכה יציבה. בני השבט זיכו אותו בתואר "האיש מארץ הנפילים". הוא סירב לתמיכה מצד כל מי שניסה לעזור לו. זה בסדר, הוא אמר להם, לא אפול, אני והמקל שלי יכולים לגמוע את מספר הצעדים האלה. לעתים הוא עמד פתאום והפנה מעלה את המטה לכוכבי השמיים ולרוחות ומלמל תפילה חרישית. על ראשו חבש כתר מנוצות עיט. לבושו היה צנוע ומזערי ורק רצועות מעור דהוי כיסו את מבושיו. על צווארו ענד שלוש מחרוזות משובצות באבני חן בשלל צבעים. שיערו הלבן גלש מתחת לכתיפיו הצנומות ושתי צמות דקיקות השתפלו על חזהו המצומק. רב הזמן התהלך יחף. הופעתו והליכתו המוזרות הפחידו את הילדים שהיו בטוחים שהואנמנה עם אותם השדים האיומים עליהם הם מתוודעים באגדות ובשירי הערש שהאימהות השמיעו להם לפני תנומת הלילה.

​

מתוך האגדה על אמינה וקלימר / מאיר להב