זאב וכבשה בסירה אחת

פתאום מבנה הלהקה התעוות. ציפור אחת החלה להשתרך לאחור. אט אט התרחב הפער בינה לבין הלהקה. היא ניסתה להדביק את חברותיה. "חכו לי, הצילו" היא אמרה. היא ידעה שאין לה את הזכות לעכב את הלהקה החותרת אל המשימה בעקשנות וללא לאות. הן לא יתעכבו, לא ייסובו לאחור ולא יושיטו עזרה לציפור הפצועה.

לרגע נראה שהציפור המותשת מצליחה להדביק את הפער. אבל המאמץ גבה ממנה מחיר כבד. היא התנשפה. הכנפיים, שאמורות לשאת אותה אל על, הפכו לנטל כבד מנשוא. היא איבדה גובה רב וצללה מטה אל ההתרסקות הבלתי נמנעת. בשארית כוחותיה היא הצליחה לבלום את הצלילה וסיימה בנחיתה רכה יחסית על האדמה הלחה במרחק צעדים ספורים ממני. "איך זה?" שאלתי, "שמכל מרחבי היבשה והים היא נחתה דווקא לידי?"

מתוך זאב וכבשה בסירה אחת / מאיר להב